חרדיות ובורגניות: הילכו שתיהן יחדיו?

תופעת "הבורגנות החרדית" עלתה לאחרונה לכותרות, אך תלוי כיצד מפרשים את המילה בורגנות. מעמד הביניים החרדי בהחלט נמצא בעלייה מכורח המציאות, אך רדיפה אחרי תענוגות העולם הזה, בהחלט אינה מייצגת את ערכינו • מאמר

צילום: ויקיפדיה

יש אנשים, בדרך כלל בעלי אינטרס מובהק, המתעקשים לכנות כל תהליך נורמלי שחברה בריאה עוברת, בשמות מפוצצים איתם הם ישתמשו על מנת להוכיח כי החברה החרדית עוברת שינוי, בדרך כלל במובן השלילי כפי שהוא נתפס לעינינו, אך הוא חיובי להם. בדרך כלל הם אף יתגאו בכך שפעולותיהם ופעילות הארגונים בראשם הם עומדים – האחראים ל'שינוי' המתחולל בחברה, וכך, יש להם עדיין זכות קיום בעיני אדוניהם המוזילים הון רב מממונם על מנת לקדם אי אלו אינטרסים.

תופעה שזכתה לכינוי "הבורגנות החרדית" עלתה לאחרונה על ראש שמחתם. יודגש: אין בדברים משום טענה כי כל אלו שעסקו לאחרונה בנושא, בעלי אינטרס הם. בתקופה האחרונה, שודרה בתאגיד השידור הישראלי כתבה על ידי עלה התאנה החרדי בדסק הכלכלי שלהם, על "תופעת הבורגנות החרדית". בכתבה מסכימות להתראיין שתי משפחות חרדיות, האחת מהעיר ירושלים והשנייה מביתר עילית, המוצגים כחיים באורח חיים בורגני. לפני הכל, מעניין לבדוק מה מקור המילה "בורגנות".

"משה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין" מספר פעמים מופיעה המילה בוגרנים בחז"ל ככינוי למגדל או מצודה. משם התגלגלה המילה לשפה הערבית, כאשר הם משתמשים במילה זו עד היום על מנת לתאר מגדל. בורג' ח'ליפה לדוגמה, הוא שמו של המגדל הגבוה ביותר בדובאי. תחילה שימשה המילה בורגני כינוי ליושב במצודה או בעיר. מאוחר יותר, החל המושג לציין באופן כללי את אנשי הערים בני מעמד הביניים. בשפת הרווחת של היום הפכה המילה "בורגנות", שמשמעה המקורי אינו אלא "מעמד ביניים", לסוג של מילת גנאי. לרוב היא מזוהה עם רדיפת הנוֹחוּת והתענוגות, עם שלווה אדישה ובינוניוּת חסרת שאיפות, לצד אופי אנוכי והעדר ערכיות ואידיאולוגיה.

נשוב לאותה כתבה ששודרה מכספי המיסים של הציבור העובד בישראל, כאשר על פי נתוני הלמ"ס באותה כתבה, רוב גדול של הציבור החרדי עובדים. מכיוון שאתר JDN פונה רק לציבור החרדי האמון על דעת מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א שהתירו את השימוש ברשת האינטרנט רק לנזקקים לה לצרכי עבודה, ניתן לשער כי כספי המיסים שמשלמים קהל הגולשים הם אלו שמימנו את הכתבה. בהזדמנות אחרת יהיה מעניין לעסוק בשאילה מדוע על המדינה להחזיק גוף שידור שאינו הכי מוצלח במדינה בלשון המעטה, אך לא נרחיב בנושא זה. רק כנקודה למחשבה לפני שנחזור לעניינו.

ובכן, מיהו חרדי בורגני על פי תאגיד "כאן"? מתגאה אדם העובד לפרנסתו בכך שהוא לוקח את הילדים ללימודים עם רכב, אלא שמדובר ברכב שלמרבית הנהגים בעיר מגוריו ביתר עילית, יש רכב טוב בהרבה. אה, ויש להם גם 4 סוגים שונים של דגני בוקר בבית, "לא כמו אנשים אחרים שיש להם רק את הצהוב, הפשוט הזה…", אומרים בני המשפחה. בקיצור, את "הרמה הגבוהה" של הכתבה כבר הבנתם, ומה שאני לא הבנתי, זה למה המדינה מממנת את הרדידות הזאת מכספי המיסים שלנו. לא הייתי נדרש לסוגיית הבורגנות והחרדיות רק בעקבות כתבה זו.

באופן כללי, מטבע הדברים, ככל שיותר חרדים מוצאים עצמם בשוק העבודה, במרבית הפעמים בניגוד גמור לציפייה של עצמם להישאר בבית ה' כל ימי חייהם ולשקוד על דלתות תלמודם, רמת החיים עולה אף היא. וכאן יש הבדל בין החרדים שיוצאים לעבוד, לאלו המכנים עצמם "חרדים בורגנים". אלו כמו אלו, חיים ברווחה כלכלית יותר מאשר אברך כולל שגרתי שלהוריו אין את היכולת לתמוך בו כלכלית בסכומים גבוהים. אך בניגוד לחרדי הממוצע שאורח חייו נותר עדיין ישיבתי/חסידי לחלוטין, מי שמחפש שינויים וכינויים שונים, ישנה, ולו במעט, את אורח חייו. זה יכול להתבטא בשאיפות שמחדירים לילדים, שינוי הלבוש, שפה רחובית יותר ולעיתים אפילו ניתן להבחין בהם במקומות שכל שומר נפשו ירחק מהם.

מי שכתב בהרחבה גדולה על הנושא, הוא הרב יהושע פפר שכתב את הדברים בכתב עת השייך לקרן תקוה, הדוגלת בחירות הפרט. במילים אחרות, מטרת הקרן להכניס את עקרונות הליברטריאניזם לכלל החברה בישראל. הוא טוען כי לכאורה אין סתירה בין חרדיות לבורגנות. הוא כותב כי היהדות אינה דורשת פרישות מוחלטת מהעולם הזה. "קדושים תהיו", מצווה התורה, ומפרש הרמב"ן "קדש עצמך במותר לך". הרמח"ל שואל מדוע לא קבעו חכמים את הפרישות לחובה? ומתרץ כי מדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. "אך השרידים אשר בעם, החפצים לזכות לקרובתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה". במילים אחרות: הפרישות, מעלתה גדולה עד למאוד, אך היא אינה מתאימה לכל, כי אם רק ליחידי סגולה.

כל חרדי שואף למצוינות. כולם מעוניינים להישאר וללמוד בהיכלי התורה, אך לא כולם מסוגלים. יוצאים הם להביא לחמם, ולמלאות את התחייבותם לנשותיהם בכתובה, לזונם ולפרנסם. הילדים אף הם דורשים את שלהם, ומחוסר ברירה מוצאים הם את עצמם מחוץ לד' אמות של לימוד התורה, אך גם בעבודה נשארים הם בתוך דלי"ת אמות של הלכה. אין הם זזים ממנה כמלוא נימה. ואז, כאשר ההכנסות גדולות, מטבע הדברים, ההוצאות גודלות אף הן. למה לא להביא הביתה לילד ממתק אחרי שהצליח להביא ציון גבוה במבחן בגמרא? לפתע, הוא יכול להקל על עצמו ולרכוש רכב, וכך הלאה. לתהליך הזה, קוראים בורגנות. לא במובן של רדיפה אחרי תענוגות העולם הזה, אלא במובן של מעמד הביניים.

אלו החיים ברמה של בורגנות בהמית, הרודפת אחר תענוגות העולם הזה, קטונתי, אך לדעתי הם אינם מייצגים את הציבור החרדי ואת ערכיה. או במילותיו של הרב פפר: היהדות החרדית אינה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם בורגנות כזו, בורגנות של מידת בינוניות המשועבדת לנוחות ולתענוגות. די לעניין זה לציין את הדברים הפסקניים שהביא ה"משנה ברורה" בתחילת ספרו: "והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זו [=מצוות אהבת הא-ל], ועונשו גדול".

אם ננסה לשוב לשאלת בכותרת ולענות האם חרדיות ובורגניות יכולים להשתלב למילה אחת, התשובה לא תהיה חד משמעית. כאמור, הכל תלוי בהגדרה של המילה: האם מתכוונים למעמד הביניים או שמא לבורגניות בהמית? ובמחשבה שנייה, לשם מה לעסוק בהגדרות?

את המאמר פרסמתי במקור באתר JDN

לכתבה המקורית באתר לחצו כאן